גזר דין בתיק ת"פ 4877-06

בהכרעת הדין בה הורשעו שני הנאשמים, פרטתי בהרחבה מעשי המרמה של השניים. לשם מסגרת גזר הדין אחזור ואציין בקצרה מעשיהם של הנאשמים בגינם הורשעו בעבירות המרמה הרבות, כמפורט בהכרעת הדין.

הנאשם 1 "חכים" היה בעליו של קיוסק בקניון בת ים. בשלב מסוים של עסקיו הגה רעיון ותוכנית על מנת להוציא כספים במרמה מקורבנות תמימים. התכנית פשוטה היא ביותר וככל שהיא פשוטה כך היא יעילה.  יצויין כי מדי פעם מתפרסם ברבים שמאן דהו הצליח בשיטה זו להוציא במרמה כספים מקורבנות תמימים. במאמר מוסגר אציין כי הרעיון שבבסיס תכנית המרמה הוא פשוט ביותר, עד כי ניתן לומר שהתחכום בשיטה כפי שאפרט להן, טמון בפשטותה. הרעיון  והשיטה היא משיכת קורבנות פיתוים ושכנועם להשקיע כספים. שיטת הפיתוי פשוטה, הבטחה לתת תשואה כספית אדירה שאין כמותה בנמצא. כידוע, הריבית הבנקאית השנתית הממוצעת בעבור השקעה היא כ- 3%. ומה יהא על אדם אם תובטח לו תשואה של 3% לחודש במקום אשר לשנה? האם לא יתפתה להשקיע כספיו אצל מי אשר מבטיח לו תשואה זו? נסיון החיים מלמד כי רבים יתפתו לעשות כן, במיוחד כאשר אותו אדם נאמן עליהם: אם משום היותו חבר, קרוב משפחה או עמית במקום עבודה במיוחד מקום עבודה שמטיבו יוצר נאמנות בין עובדיו כגון צבא או משטרה.

אם ישאל השואל כיצד זה יכול אדם לשלם תשואה אדירה כל כך? האם יש בידיו שיטה או מצא דרך להכפיל כספים בשיעורים של עשרות מונים או שמא יש ברשותו מכונה להדפסת כספים, או אולי מצא נוסחה אלכימית לייצר זהב? התשובה לכך פשוטה ובתשובה נעוצה שיטת המרמה. כל שעל הרמאי לעשות הוא דבר פשוט בתכלית - "לגלגל כספים". מתוך הכספים - הקרן - שיקבל מהמשקיע התמים, ישלם לכל משקיע בכל חודש, "כמו שעון" את התשואה האדירה לכספו. נכון, הוא שבסופו של יום, הרמאי בשיטה זו הידועה כשיטת "פונזי" יתגלה. יש ויתגלה במוקדם ויש שיתגלה במאוחר כפי שלא מזמן נודע ברבים אותו מיידוף שבמשך שנים פעל בשיטה זו, תוך הוצאת וגניבת מיליוני דולרים.

מתוך הכרעת הדין עולה כי בחלק ממעשי המרמה והפלת קורבנות תמימים בפח שיתף חכים את בבא. ההכרות בין השניים רבת שנים הייתה ובבא ידע מהות עסקיו של חכים. היתרון של שיתוף בבא בתכנית היה בכך שבבא שירת במשטרת ישראל ביחידת ליווי עצורים של מחוז תל אביב. ביחידה זו, כמו ביחידות אחרות במשטרה, שוררים יחסי קירבה ואימון בין השוטרים. לא אפרט בעניין זה, אך אומר כי מהות השירות במשטרה, היא בכך שקיימת סולידאריות רבה בין המשרתים משום העימות הרצוף והיומיומי עם קהל יעד עוין בדרך כלל . הדבר דומה לקרבה ולאחווה המצויה בין לוחמים ביחידות קרביות בצה''ל. הדברים ידועים, ברורים ואינם מצריכים הרחבה. משום אותה קירבה, היה שיתופו של בבא חשוב לחכים. שיתוף  זה היה בו כדי להרחיב מעגל הקורבנות אשר מהם ניתן, לפי שיטתו הנכלולית של חכים, ולהוציא מהם כספים במרמה.

ואכן, בבא מילא עד תום תפקידו במערכת המרמה שהגה והקים חכים. סופו של דבר, כפי שפרטתי בהרחבה בהכרעת הדין, הצליח חכים להוציא במרמה כתשעה מליון ש''ח. מתוך סכום זה, סייע בבא לחכים בגניבת כשני מיליון ש''ח מחבריו ליחידת המשטרה. אגב, הרווח אותו הפיק בבא הוא מיידי, דהיינו, קיבל עמלות "שמנות" מחכים בגין כל סכום שהוציא מחבריו ליחידה במרמה.

עינינו כי רואות כפי שפרטתי בהכרעת הדין, עלה בידי השניים להוציא סכומי עתק מקורבנותיהם התמימים.

מה העונש הראוי בגין מעשיהם הנלוזים של השניים. החומרה שיש במעשים ברורה ביותר. הפרת אימון שנתנו בהם הקורבנות. אימון שנבנה בעמל נכלולי של השניים אשר פיזרו מערכת שלמה של פיתוי לקורבנות, כאילו שתלו מוקשים בשדה מוקשים, עליהם מדי פעם עלה קורבן זה או אחר.

מערכת הפיתוי הבנויה על האימון נעשתה על ידי השניים בציניות, בקור רוח, כאשר רדיפת הבצע היא המניע שהביא לגזילת כספו של האחר - הקורבן - העמל קשות, אוסף פרוטה לפרוטה בעמל ויגיע כפיים.

החומרה הרבה שיש במעשי השניים ואף היא נובעת מתוך השיטה, שמירב קורבנותיהם היו אנשים פשוטים, אנשי עבודה אשר בעמל רב חסכו כספיהם. במיוחד נשמע כאבם של השוטרים שחברם לעבודה, שעבד עמם שכם אל שכם, בעבודה קשה הפיל אותם בפח ונטל מהם כספיהם. אדם זה ידע במי מדובר, ידע שמדובר בשוטרים פשוטים, המצויים בתחתית סולם העיסוק המשטרתי, אשר משכורותיהם נמוכות ביחס לעמיתיהם השוטרים בתפקידי משטרה אחרים. כפי שהעיד חלק מהשוטרים, רבים מהם נאלצים לעבוד עבודה נוספת על מנת להשלים הכנסה או לצבור חסכונות לצוק העיתים. אחד חסך על מנת לקנות בית, שני חסך על מנת להשיא ילדיו ואחר חסך לעת צרה. והנה בא חברם לעבודה, איש אמונם הקרוב להם, אשר חבר לנוכל הוגה הרעיון והתוכנית - חכים, וגוזל את כספם,לעיתים כפי ששמענו מפי העדים האומללים גנבו השניים את כל חסכונותיהם.

משום שהנאשמים בחרו לנהל משפטם עד תום, בדרך כלל ללא ויתור על עדים, עלה בידי לשמוע עדויות השוטרים האומללים שנותרו כמעט חסרי כל לאחר ששניים אלה גזלו כספיהם. מחד הכאב על בגידת החבר ומאידך עלה ונשמע הכאב בגין הנזק הרב שנגרם להם. יש ביניהם שמשפחתם נהרסה, משפחות התפרקו משום מעשים נלוזים אלה ויש שחלו במחלות גוף ונפש כתוצאה משברון לב. חסכונות של עמל קשה  של שנים ירדו לטמיון או שמא אומר נכון יותר עברו הכספים לכיסי שני הנאשמים.

מה דינו של אדם, השם עינו אל כיסו של האחר וחומד כספו. מה דינו של אדם, שבמקום אשר יעבוד וירוויח מיגיע כפיו הוא מצא כי הדרך הפשוטה יותר, הקלה, שאינה מצריכה מאמץ, היא לגנוב כספי האחר. מה דינו של אדם, אשר מועל באימון שנתן בו חברו הטוב, או באימון שנתן בו בחור צעיר כעד מאיר בלנקה, שעבד עם חכים בקיוסק מגיל צעיר ביותר, שחכים היה לו יותר מאשר אח גדול כפי דבריו בעדותו. אותו "אח גדול" נטל מבחור זה, סך של כ- 560,000 ש''ח בו כלול סכום זכייתו בטוטו. או מה דינו של אדם המרמה את דודו ומוציא ממנו כספים רבים? או אותה אלמנה אומללה נילי שוקרון שחכים ברוב ציניות ואכזריות לא חס עליה והוציא ממנה כ- 200,000 ש''ח.

בטיעוניהם לעונש ביקשו הנאשמים הן באמצעות באי כוחם כמו גם באופן ישיר, רחמים. שמעתי דבריהם וחזיתי בדמעותיהם. לא התעלמתי כדרך ונוהג בתי המשפט לנקוט גם במידת הרחמים כשזו נדרשת. אלא שאף כי שקלתי תחינת השניים לרחמים הרי בסופו של יום אין בליבי כל רחמים כלפי שניים אלה. אני דוחה טענותיהם כי נגרם להם נזק וכי הפסידו כספים. ספק רב בעיני אם אכן, הפסידו השניים כל כספיהם אך גם אם יש בכך דבר עדיין אני סבור כי דמעותיהם הם דמעות תנין וזעקתם היא זעקת הקוזק הנגזל. אין לרחם עליהם ולו בשמץ. שכן אם ארחם עליהם אמצא מתאכזר לאומללים הרבים שחייהם נהרסו בעקבות מעשי הנוכלות המרמה השקר והגניבה של השניים. על מי ארחם על שני חמסנים אלה או על האלמנה האומללה, השוטר המסכן שאיבד עולמו משפחתו בריאותו כספו ובטחונו הכלכלי בגיל מבוגר? או על בחור צעיר שזכה במפעל הגרלה וחשב לעצמו כי עתידו מובטח עד כי בא חכים וגזל כספו? אני מוצא עצמי מרחם על הקורבנות ולא על חמסניהם.

כאמור, שניים אלה ניהלו המשפט עד תום. בדרכים לא דרכים עלה בידם לדחוק הקץ למשך כחמש שנים. כל המאמצים שנעשו על מנת לצמצם ההליך ולקצר המשפט עלו בתוהו. במשפט זה היו עשרים דחיות דיון, רובם בעטיים של הנאשם או באי כוחם. רבים מהדחיות היו משום מחלות שונות שחלו הנאשמים או באי כוחם. ברור היה במהלך המשפט כי ביטול יום דיון שנקבע מראש למשפט משמעו דחיית המשפט בחודשים לא מעטים שהרי מצוקת הזמן השיפוטי ידועה לכול. הנאשמים עמדו בעקשנות רבה ובתוקף להעלות לדוכן העדים מסכת שלמה של אומללים שכספיהם נגזלו. לא זו אף זו, הטיחו בקורבנות האשם לכך שכספם נגזל. טענו כלפיהם כי הם רודפי בצע וכי הרווח הקל הוא שמשך אותם. טענו כי לא זו בלבד שלא הפסידו כספיהם אלא מכספי התשואה "הריבית" כלשונם הרוויחו ולא הפסידו וכיוצא באלה טענות מקוממות ביותר. מילה אחת לא נשמעה אודות חרטה כנה, אודות ההזדהות עם הקורבן והבנת מצבו הקשה. אף לא מילה אחת של אמפטיה לאומללים. לשיטתי, בה אני הולך בגזירת הדין, חלק ניכר מהעוקץ שבענישה הפלילית ניטל עת מביע הנאשם חרטה כנה ואמיתית. חרטה כנה יש בה מידה רבה של סיפוק ההליך הפלילי. דברים אלה נכונים ככל שבחרטה כנה ולא מן השפה אל החוץ, מדובר. כאן לא שמעתי מילת חרטה אמיתית. כל ששמעתי הן טענות כלפי הקורבנות האומללים. אכן, בעת הטיעונים לעונש השמיעו השניים מילת חרטה - כאמור איני מקבלן, איני מאמין להם וממילא באו מאוחר מדי.

באי כוח הצדדים הציגו אסמכתאות שלדעתם רלבנטיות הן לעונש ההולם. מצאתי להתייחס דווקא לאסמכתאות שהגיש בא כוח התביעה. שני פסקי דין דומים למקרה שלנו הוצגו לפני. האחד הוא בעניין סביון משפטי (ע''פ 10494/06 פורסם גם בתק - על 2007(4) 2772). בפרשה זו, קיבל הנאשם כספים במרמה תוך הצגת מיצג שווא והבטיח לקורבנותיו תשואה גבוהה להשקעותיהם מבלי שיגלה להם כי הוא מצוי בהפסדים רבים. כספי הקורבנות שנטל עברו להחזר חובותיו למתלוננים אחרים וללקוחות אחרים שלו. סכום הגניבה היה כ- 15 מליון ש''ח. הנאשם הודה בהסדר טיעון ונגזר עליו בין השאר עונש מאסר בפועל של שמונה שנים. אסמכתא שנייה היא בעניין מנשה מזרחי (ע''פ 10632/07 פורסם גם בתק  - על 2008 (2) 5019). גם בפרשה זו, קיבל הנאשם מקורבנותיו "השקעות" בתמורה לתשואות גבוהות ביותר, אשר בסופו של יום התברר כי מדובר במרמה ובמעשי נוכלות. הנאשם גנב למעלה מעשרים מליון ש''ח. גם במקרה זה היה הסדר טיעון כפי המכונה במקומותינו  "סגור". הוסכם בין הצדדים כי עונשו של הנאשם יהיה בין היתר לחמש שנות מאסר.

לאחר שאני בוחן אסמכתאות אלה אל מול המשפט שלפני אני מוצא הבדל מהותי ויסודי המביאני למסקנה כי אין בפסקי דין אלה כדי לשמש אסמכתא. אילו היו הנאשמים שלפני מודים בעבירות שיוחסו להם, בהסדר טיעון כפי שהיה במקרים דלעיל, או אף ללא הסדר אלא מודים ולא מנהלים משפט עד תום במשך למעלה מחמש שנים תוך הבאת עדים רבים, שעדותם הייתה מיותרת, אילו היו מביעים חרטה כנה במקום אשר לעמוד במצח נחושה אל מול הקורבנות, ובמקום הבעת סליחה להאשים הקורבנות ברדיפת בצע, דייני. אלא שאין לגזור הדין באופן שווה בין גזר דין בהסדרי טיעון לבין גזר דין לאחר שמיעת ראיות. אכן, זכותו של אדם לנהל משפטו אך בסופו של יום בבחינה רטרוספקטיבית יבחן בית המשפט אופן התנהלותו של הנאשם לרבות ובמיוחד נקיטת טקטיקה של משיכת זמן מיותרת. אחזור שוב ואומר כי עדויות רבים מהעדים, רובם, היו מיותרות לחלוטין.

קיימות שיטות משפט שבהם נהוג לגזור עונשים בהתאם לריבוי המעשים בחישוב מצטבר של עונשים בגין ריבוי עבירות. במקרה שלפני מדובר בתשעה עשר אישומים חמורים המיוחסים לחכים ובעשרה אישומים בהם שותף לעבירות גם בבא. האישום העשרים ואחד מיוחס אך ורק לבבא ועניינו שונה - הפרת הוראה חוקית והטרדת עד. מדובר במסכת ארוכה של מעשים חמורים ביותר כפי שפרטתי לעיל. מדובר בתכנית שטנית ומתוחכמת בה נקטו השניים כדי להוציא תכניתם מן הכוח אל הפועל. כל אלה הם מרכיבי חומרה.

אשר על כן, ככל שאני שוקל העונשים הראויים לשניים אלה באתי לכלל מסקנה כי יש לגזור הדין בהתאם לריבוי המעשים. גזר דינו של כל אחד מהנאשמים יהא בהתאם למעשיו ולמספר קורבנותיו האומללים וכן בהתאם לחלקו במסכת הארוכה של מעשי המירמה.

אלה העונשים שאני גוזר על הנאשמים:

לנאשם 1 בועז חכים: